יורם עוזיאל שמע שהצבא מחפש נהגים עם רישיון לרכב כבד כדי להחליף חיילים שיצאו לריענון אחרי חודשים של לחימה. הוא התנדב להתגייס אבל לא קיבל תשובות. רגע אחרי שנחת בחו"ל לחופשה – הגיעה ההודעה והוא חזר מייד לארץ ונכנס לעומק הרצועה. זה סיפורו.
חברנו יורם עוזיאל עלה על מדים והתנדב לשבוע מילואים בגזרת עזה וציר נצרים. זה סיפורו, בגוף ראשון:
התגייסתי בעקבות חבר מג״ד שזכר שיש לי רישיון לנהוג על רכב משא כבד. הוא שאל אם אוכל להגיע לשבוע להחליף נהגים שהרבה זמן לא ראו בית. השירות הוא ביחידת ניוד שאחראית על הכנסת כוחות, ציוד, תחמושת, כל דבר שצריך בפנים, כולל חילוץ פצועים והוצאת עצורים מאזורי הקרבות.
אמרתי כן.
השליש התקשר.
שמע את הגיל, ושאני לוחם יום כיפור. אמר "טוב, צריך בדיקת לב במאמץ". עשיתי. עוד כמה בדיקות גם ביקש. עשיתי.
חלפו כמה ימים, הוא לא חזר אליי. אמרתי לעצמי שהפרשיה כנראה נסגרה, וטסתי לחו"ל לחופשה.
הגעתי לדרום צרפת. אני יוצא מהמטוס, נושם את אוויר הריביירה. הרשת עולה, הנייד מתעורר ואני מקבל ווטסאפ – "יש צוו גיוס, מתי אתה מגיע?"
התקשרתי לסוכן הנסיעות. ישנה טיסה רק מפריז בחצות. מצאתי רכבת לפריז בקושי. נחתתי בארץ למחרת בבוקר והגעתי לדרום.
תהליך חיול מהיר. התחנה הבאה – מוצב פאגה.
שואלים אותי אם אני יודע לנהוג במשאית ענקית. בודאי. אבל המשאית לא מניעה.
צריך לדעת כמה דברים חשובים.
בלילה עם אמצעי ראיית לילה נוהג בהאמר ובמשאית. עם 10 טון חומר לא נעים (אל תגלו לסוכן הביטוח שלי).
חוויות רבות בשבוע. החיילים הצעירים מתפלאים – "מה עושה כאן לוחם מיום כיפור?" אני לא מסביר הרבה, אולי בהשפעת המראות מניר עוז כפר עזה ובארי.
נהיגות לילה קשות וארוכות עם אבק ואמצעי ראיית לילה, הסתדרתי. אבל זו משימה קשה. נוסעים מהר, צמוד, הנהגים חייבים אמון אחד בשני. מספיק שהראשון יורד לתעלה – וכל הטור אחריו. בדרך סכנת צלפים, מטענים ומארבים.
לילה אחד נכנסנו עמוק לעיר, היינו צריכים לסייע בחילוץ 2 מפלצות D-9. טנקים איבטחו את האזור באש לכל עבר – צרורות ארוכים במשך שעות.
הייתי עם אמצעי ראייה על העיניים. הובלנו את נהג ה D-9 לכלי שישמש לחלץ את השניים התקועים. התנדבתי ללוות אותו על הכלי עצמו. לכוון אותו ליציאה מחניון קטן בין בתים גבוהים.
החיילים אבטחו סביבנו. הנענו את הכלי ובקושי רב בחשכה מוחלטת נסענו לכיוון הכלים התקועים בתוך שכונה בדרום העיר עזה. חולפים סנטימטרים בודדים בין קירות בתים וקירות רעועים לדפנות הטנקים.
באחד הכלים התקועים מצאתי פיתרון הידראולי שאפשר להרים את הכף הקדמית של ה D-9 למרות שהמערכת ההידראולית הייתה מושבתת. הוא החל בנסיעה איטית החוצה כשרכב סיור מוביל אותו.
הכלי השני היה מושבת תמסורת, ולכן היה צורך לפרק חלק ממערכת ההנעה כדי לאפשר את הגרירה. תחת אבטחת הטנקים היורים פירקנו את מה שצריך כדי לאפשר גרירה.
השעות חלפו וכולם מסביב היו לחוצים לסיים לפני האור – השעה שבה צלפי האויב מגיחים מחוריהם לחפש מטרות.
התחלנו גרירה איטית. הייתי חייב לעמוד בחוץ כדי לכוון הנהג שבעצם ישב ליד מוטות ההיגוי בלי לראות דבר. לאורך החילוץ ליווה אותנו טנק, ובתוכו קצין שעבד איתנו מאוד קשה ונפצע לא קל בכף ידו משרשרת הגרירה.
לא שמנו לב שה D-9 הנגרר התנתק מאיתנו ונסענו בלעדיו כשעה יקרה. "איבדתם את ה D-9" אומר בקשר הקצין – וכל האוגדה שומעת. אני שובר את מילות הקוד בקשר, ומסנן "חרא, מסתובבים". ואכן למרות שעולה כמעט האור, חזרנו אחורה לתוך רחובות שכונת רימל. מצאנו הכלי האבוד ממתין מבויש. התחברנו וחזרנו לגרור לאט לאט את ה D-9 הסרבן.
האור עלה.
הדלת המשוריינת של הכלי הייתה פתוחה כדי שנוכל לכוון את מסלול הנסיעה ולראות את הכלי הנגרר. מדי פעם נאלצנו לעצור כאשר שרשרת הגרירה ניתקה. הקצין הטנקיסט ואני נאלצנו להתעלם מסכנת הצלפים. וכל פעם, דקות ארוכות בחוץ, חיברנו את שרשרת הגרירה.
הקצין חיבק אותי בחום בבוקר ואמר: "בלעדיך לא היינו מצליחים". התברר שהוא הסמח״ט של החטיבה שלנו שבכל אותן שעות עבד כאיש צוות למרות פציעה קשה בכף היד, וסכנת החשיפה לצלפים וטילים לאור היום.
נהג ה D-9 אמר לי בבוקר בהתרגשות "אתה היית העיניים שלי בלילה הארוך הזה".
חוויה מרתקת עברנו יחד מספר אנשים בלילה הארוך והמתוח הזה בשכונת רימל.
אירוע שהוא רק חלק קטנטן במלחמה הגדולה והארוכה הזו.
בתקווה לימים טובים ושקטים יותר.
יורם עוזיאל, יולי 2024
מוזמנים לעקוב אחרינו ברשת >> https://linktr.ee/kippur73veterans